העובדה שאנחנו בבית שלנו לא מובנת מאליה!
העובדה שבעלי חוזר הביתה לא מובנת מעליה!
העובדה שאני כותבת את הפוסט הזה לא מובנת מאליה!
החזקתי את עצמי שבוע...
כל הסיסמאות לא עובדות עליי..
לא מסוגלת...
בבוקר יום שבת ה7.10.2023 עוד לא הבנתי את גודל האסון...
ורק לחשוב שעוד ביום ראשון האחרון הייתי עסוקה בפרויקט בעבודה...
ואז המציאות...והיא נוראית...והיא גיהינום...
הלב נסדק ומדמם, המוח לא מסוגל לעבד את המציאות,
והגוף נחנק והמאבק הקבוע בין לב לשכל התעצם והפך למפלצת שקורעת אותו לגזרים בלי רחמים.
החזקתי את עצמי 6 ימים. הרבה יין, הרבה כדורי הרגעה, אבל מגיע השלב שגם זה כבר לא עובד.
רועי במילואים בלילות,
אביב ויולי איתי בבית גם 2 הכלבות שלנו וגם החתול.
כבר שבוע ישנים בממד, הילדה מפנימה הכל ועוברת את הסטרס בשקט,
הילד לא נשאר רגע לבד שאני לא בזוית העין שלו...
ואני חייבת לשדר רוגע ועסקים כרגיל אבל פשוט לא יכולה.
אני לא חזקה כמו שחשבתי. הפחדים מכניעים אותי...
כל הרשת גועשת, קבוצות וואטסאפ מתפוצצות מהודאות, נשים רבות בישוב שלנו ובארץ כולה עוסקות בעבודת קודש בהתגייסות מרשימה ועושות ועושות ועושות...
ואני...רק מחפשת לא לטבוע ומרגישה שלא מסוגלת לטפל בעוד מישהו.
יבוא יום ואני אחזור לעצמי ואתרום את כל מה שאוכל, אבל לא היום...ואני מבקשת סליחה על כך...
הבטן מקווצת, הגרון חנוק
וכל מה שאני עושה זה להתרחק כמה שיותר מהזוועות וגם מהעשייה
(כאילו שאם אתרחק מספיק...אגלה שזה לא אמיתי ויגמר ולא יגע בי)
במחלמת לבנון השניה ב2006 הייתי רווקה, ללא ילדים...בין אזעקה לטילים
הלכתי לעבודה, נפגשתי עם חברים...
אבל ברגע שנולדו לי ילדים...הכל נגמר...יחד איתם נולד גם רצון להגן ולשמור עליהם מכל רע והעובדה שאני לא תמיד אוכל, מקפיאה לי את הדם בגוף.
אבל הבריחה היא לא הפתרון!
אני צריכה לזכור להוקיר יום יום שכולם איתי ואני חייבת להיות פה בשבילם...
אז קמתי בבוקר (כאיל שישנתי בכלל), התפרקתי על הדשא מאחורי הבית,
והכלבה ליקקה לי את הדמאות, אספתי את עצמי וגם כמה לימונים מהעץ
ואני הולכת להכין ארוחת שישי למשפחה שלי,
שבת שקטה