top of page

רוחות של שינוי באוויר...

ברוכים הבאים לבלוג שלי, למקום הפרטי שלי! מקום בו אני מתחילה דרך חדשה...

מקום בו אכתוב את החיים דרך עיניים של מעצבת...דרך העיניים שלי...

מקום שאני כולי תקווה שתאהבו לחזור אליו!


אולי זה משבר גיל ה40 שהגיע באיחור,

אולי זה חודש אוגוסט שרמס אותי לגמרי,

אולי זו רק עייפות או עייפות החומר...

קשה לי להגיד...אבל אני נמצאת בנקודת השפל שלי...

האנרגיות שלי ברצפה ואפילו הבייבי שלי – העסק שלי

שתמיד הקפיץ אותי מהמיטה בבוקר

לא מצליח להרים אותי. וזה באמת מלחיץ אותי

כי מי אני – אם לא המעצבת התתחית,

שאוהבת אתגרים ופותרת כל בעיה...

סתם עוד אישה? באמת?


ב14 שנה האחרונות כל מה שהייתי זאת אותה אשה, שקמה כל בוקר ומקפצת בחיוך למשרד וחוזרת מלאת סיפוק הביתה אחרי יום מלא באתגרים ובעיות שהתגברתי עליהם.

הבעיות אז לא הצליחו להפיל אותי והיום?

היום אני בקושי נושמת...

אני כותבת את השורות האלה על אוניה, מפליגה בין כל הכחול הלא נגמר

ליעד רגוע ושליו...

בתקופה הזאת של החגים

בין ראש השנה וכיפור,

אני כל שנה חושבת על השנה שעברה,

עושה מין סיכום

ומתכננת לי את השנה הבאה..

אבל הפעם כל מה שאני רואה ומרגישה

משנה שעברה זה שחור...אבל גם קצת לבן.


כי איך אני מרשה לעצמי להתלונן?

אני בריאה, יש לי ילדים נפלאים,

זוגיות מצמיחה ותומכת, בית שנמצא במקום, שאנשים עומדים בתור להזדמנות להיכנס אליו,

משפחה מלוכדת וגם את הדבר הזה שאני כל כך אוהבת וכל כך טובה בו..והוא גם מכניס לי כסף!?

אז מה הבעיה שלך?

למה זה או שחור או לבן?

למה את נותנת לתקפה מסוימת (שהיא יחסית קצרה ובטח תעבר מהר)

לצבוע לך את כל השנה בשחור?

והתשובה היא – זה מה אני מכירה.


עם המחשבות האלה יורדים בנמל,

עולים לאיזה כפר נידח,

רחובות עתיקים עם אבן שראתה כבר הכל:

אהבות,, שברון לב, חיים חדשים, לויות, מלחמות, עוני ומגפות,

מיליוני רגלים דרכו עליה,

גלגלים של כרכרות, אופנים ורכבים שברו אותה, ליטשו אותה...


והיא עדיין שם...

ומובילה אותי ואת הראש הסואן שלי

לחנות קטנטונת

עם חצר פנימית מהאגדות, שהיא זאת שמשכה אותי פנימה לחנות...

פטיו עם באר במרכז,

טאבון אבן ענקית באמצע קיר אבן

והכל טובע בצמחיה...

ואישה זקנה אחת רוקמת תחרה...

היא מקבלת אותנו בחיוך רחב:

" WELLCOME

זה התענוג שלי שאתם אוהבים את הבית שלי,

זה מה שיש לי, אתם מוזמנים לעשת סיבוב ולצלם! בשמחה גדולה..."

בילינו איתה איזה חצי שעה, דיברנו קצת על החיים,

בעלה לא מזמן נפטר, הילדים עזבו, הידיים שלה כבר לא עובדות כמו פעם,

גם העיניים לא משהו...ובטח עוד כמה חלקים בגוף שלא הזכירה אותם...


רכשנו מהרקמות שלה



ובדרך החוצה העין שלי קלטה כמה כלי חרס מודרניים,שלא הסתדרו לי עם המקום הרגוע והזורם הזה...


הכלים האלה היו כ"כ לקוניים וכ"כ חדים,

כ"כ שחור ולבן,

כ"כ דומים לי,

כ"כ שיקפו לי את המצב והמחשבות שלי,

שפשוט לא יכולתי לזוז מהם...

נדהמתי מהרגש שספל יכול לעורר בי...

ראיתי את המריחות של שחור על משטח טהור ומבריק ולא יכולתי לחשוב על כלום...


בימים הרגילים שלי בטח הייתי חושבת באיזה פרויקט אני יכולה לשלב את הפריט הזה...

אבל לא הפעם...



וליד עמדו עוד כלים, שבהם יחד עם שחור היו מעורבבים שפריצים של צבע,

ופתאום זה הראה לי זוית לקלישאה

שהחיים הם לא בשחור- לבן.

...

הבית של הזקנה, הרחובות הקסומים, התחרה,

הכחול הגדול וצבע שמעורבב בשפריצים קטנים בין שחור ללבן...

החיים מלאים בצבע שחייבים לראות..!

וגם אני חייבת לראות את הצבעים של השנה שעברה!

ומותר לי להיות קצת באפור או שחור!

ואפילו מותר לי לחשב את המסלול שלי מחדש! ואני בוחרת בצבע,

גם אם הוא רק שפריצים קטנים!

שנה טובה! לחיים!

144 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page